מצות עונה ביום
י"ד אייר תשפ"ו
האם מותר לקיים יחסים ביום לפי ההלכה?
האם בזמן הריון או שהבעל חוזר ממילואים מותר תשמיש המיטה ביום? ומה הדין בליל טבילה?
ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום (גמ', ויש אמוראים שנקטו בלשון "אסור"), אך אם היה בית אפל מותר (גמ' שו"ע), ולתלמידי חכמים (כגון מי שהוא צנוע במעשיו וישנו 'דין ת"ח' אף בימינו, עולת שמואל) מספיק להאפיל בבגדו (גמ' רי"ד רמ"א), ונחלקו הפוסקים: יש שלא פסקו ההיתר של בית אפל והביאו רק ההיתר לתלמידי חכמים (רמב"ם, וגם לת"ח מותר רק ב"צורך גדול"); יש שפסקו שכל ההיתר הוא לצורך ואינו לכתחילה (ב"ח, ערוה"ש, דרכי טהרה, ולשון הריטב"א הוא "לצורך"); אולם יש שכתבו ההיתר בסתם ושהוא לכתחילה (מג"א, א"ר, פמ"ג), ויש אף שהרחיבו לבאר ע"פ הגמ' שכל שאם התשמיש יהיה בלילה בעייפות וללא רצוי וחבה יש בדווקא לשמש ביום (מאירי, מור וקציעה).
להלכה, באורח חיים הקבוע יש להשתדל שהתשמיש יהיה בלילה בלבד (שכן פסקו רמב"ם ערוה"ש דרכי טהרה גריש"א וכן נוטים דברי המ"ב, ועוד שההיתר גם בגמ' אינו מובהק, ועוד שהמקובלים האריכו בחומרת הדבר); אולם מצינו בפוסקים מספר דוגמאות להתיר גם לדעה המחמירה: אם רואה שיצרו מתגבר עליו ויכול לבא חס וחלילה לידי חטא (חכ"א ומ"ב) וכגון הוצאת זרע לבטלה (אא"ב); רואה שאשתו מתקשטת לפניו ורוצה שיתן דעתו עליה (דרכי טהרה); ביום השבת לזוג שלא שימש בליל שבת ועדיף ביום ממוצ"ש (בא"ח); היוצא לדרך [כלומר לפני נסיעה ארוכה] ('דעת תורה') וה"ה הבא מהדרך, וכגון יציאה וחזרה ממילואים (פשוט, וכ"כ בפנ"ה); חולי ארוך כגון חולשת עיבור המקשה לשמש בלילה (משנה הלכות); באירוח אורחים המתארחים לתקופה המקשה לבני הבית לקיום תשמיש בלילה (בא"ח), וה"ה שאחד מבני הזוג מועסק במקצועות הרפואה אבטחה וכדומה (שלולא נתיר להם תשמיש ביום, יבטלו לאורך זמן מצות עונה וכדוגמאות הנ"ל, פשוט, וראה בפנים).
בנוסף, זוג שאינו מההיתרים הנ"ל, המעוניין, באופן אקראי (כך נראה, לאזן בין המאירי והמג"א לפסיקת המשנ"ב, וע"פ לשון הרמ"א גבי ביאה דלא כדרכה, וכעי"ז ראיתי בספר אבני טוהר בשם הגרע"י שאמר בשיעור "בדרך כלל אסור") לשמש ביום - מותר (שכן דעת רוב ככל הפוסקים, לשון ה'בירור הלכה'; החל מהרא' ועד הרמ"א מג"א ופמ"ג), ובפרט אם אז ישמשו ביתר שמחה ואהבה (מאירי ומור וקציעה, וז"ל הפנ"ה "במקרה שאנשים יכולים לקיים את החיבור ביום ביתר שמחה ואהבה, כגון שהם מכירים בעצמם שבלילה יהיו עייפים, מוטב שישמשו ביום..אמנם כשאין צורך או יתרון ליום, נכון לשמש בלילה, שהוא הזמן הצנוע והמתאים לכך").
מ"מ, בימים הראויים להתעבר בהם, יש להשתדל לקיים את התשמיש בלילה בלבד (שמצינו בש"ס שתשמיש לאור הנר פוגע בוולד, וע"פ כה"ח בשם האר"י שהמשמש ביום מושך נשמות מגולגלים "ובזה אין חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ובין בית אפל למאפיל בטלית", משמעות החת"ס, ועוד), אך מעיקר הדין אינו מעכב (שכן סתמו הרמ"א ושא"פ ללא חילוק זה).
"לילה" - לענין דין זה הוא עד הנץ החמה אף שכבר עלה השחר (אג"מ, והבא"ח מחמיר החל מזמן תפילין, ונדמה שיש להקל בדין דרבנן, בפרט שרוב הרא' נקטו לקולא וכנ"ל, ואכמ"ל, ודלא כרב זילבר).
האפלת החדר – היינו סגירת דלתי החלונות (מקור חיים בכרך), שיהיה אפל ממש כלילה (לבושי מרדכי), ומעיקר הדין צריך שיהיה כן רק בשעת החיבור ממש (כך נראה וראה בפנים, וכדין תשמיש לאור הנר), אך מצד קדושה וצניעות (שהוזכרו שניהם בדין זה), נראה שיש להתחיל בהאפלה מועטת עד רבה עוד לפני כן (כך נראה, והבא"ח מסיים התשובה בנידונים להתיר לעיל "ובלבד שהדבר ייעשה בצניעות גמורה ובסתר").
בנוגע לדרך ההאפלה של ת"ח שמותר לו אף בחדר מואר - הארכנו בכך במאמר של תשמיש לאור הנר, ולדעת הרב אליהו יש להם לכסות כל גופם עד אחרי הראש (עיי"ש במאמר שיש דעות המקילות יותר גבי תשמיש לאור הנר, אך נראה שיש להחמיר בזה יותר באור יום - ראה כאן בפנים, ואכמ"ל).
לדינים נוספים ברמת האור המותרת בחדר ועוד בדין זה ראה כאן.
בהרחבה:
(א) שנינו בנדה טז: - יז.:
"א"ר יוחנן אסור לאדם שישמש מטתו ביום. אמר רב המנונא מאי קרא שנאמר יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון ר"ל אמר מהכא בוזה דרכיו ימות ור"ל האי קרא דר' יוחנן מאי דריש ביה... אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מאי משמע? אמר אביי: שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. אמר רב הונא: ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום. אמר רבא: ואם היה בית אפל – מותר (וכן שנינו בכתובות סה:), ותלמיד חכם – מאפיל בכסותו ומשמש.. תא שמע ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח: היו משמשין מטותיהם ביום.. אימא: בודקין מטותיהם ביום. הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך משמשין – מזכירין אותן לשבח? – אין הכי נמי, דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה".
ועוד שנינו בביצה כב.:
"בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר (ביום טוב) מפני דבר אחר, אמר לו: אפשר בבית אחר. אין לו בית אחר מאי? אפשר לעשות לו מחיצה. אין לו לעשות מחיצה מאי? אפשר לכפות עליו את הכלי. אין לו כלי מאי? אמר ליה: אסור".
ובפסחים קיב::
"המשמש מטתו לאור הנר – הויין לו בנים נכפין".
ובנדרים כ.:
"שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפין ביותר אמרה להן אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה".
כלומר, בביצה שנינו איסור די מוחלט לכאורה לגבי תשמיש לאור הנר (והארכנו בזה במאמר אחר עיי"ש), בנדה נגענו גופא בנידון הכא דתשמיש ביום, ובפסחים ונדרים הגמרות נקטו יותר ב"ענין" מצד הוולד. יש כמובן להביא מדוע נצרכו ג' טעמים באמוראים, ובמאמר הנ"ל הזכרנו קצת מזה.
וביאר הערוך לנר דהטעם שנצרך רב חסדא ללימוד שלישי משום דדרש קרא דהלילה אמר למה שדרש ר"ל (עיי"ש בדף טז) וקרא דבוזה דרכיו למה דדרש ר' יוחנן מניה ולכן לית ליה קרא רק מ"ואהבת לרעך", או י"ל דבאינו משמש להריון מותר לר' יוחנן לשמש ביום ובזקנה ועקרה גם לר"ל לכן הוצרך ר"ח מואהבת לרעך כמוך דשייך גם בכל הני ומה דלא ניחא לר"י ור"ל טעם דרב חסדא י"ל דלטעם זה אם היא רוצה בכך ומוחלת על בזיונה יהיה מותר אבל לטעמם אסור.
וז"ל הרמב"ם (איסורי ביאה כא,י):
"אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר, הרי שהיתה שבת ולא היה לו בית אחר והיה הנר דלוק הרי זה לא ישמש כלל, וכן אסור לישראלי לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא לו, ואם היה תלמיד חכם שאינו בא להמשך בכך הרי זה מאפיל בטליתו ומשמש, ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול, ודרך קדושה לשמש באמצע הלילה".
הרמב"ם נקט בלשון 'אסור' כרב חסדא, השמיט היתר רבא, ואף לכאורה הוסיף טעם מדיליה לאיסור "שעזות פנים היא לו"; נוסף לכל זה הגביל ההיתר לת"ח עבור צורך גדול בלבד. יש לציין שהרמב"ם כתב כן מיד לאחר שכתב (בהלכה ט') "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה".
בפסקי רי"ד, ראב"ן, ריא"ז רי"ו ועוד רא' (קובץ שיטות קמאי) כן הביאו דברי רבא וברצף לאחר דברי רב חסדא, וז"ל הפסקי רי"ד (וכן הוא כאמור ברא' נוספים, וב'בירור הלכה' [לקמן]האריך ברשימת הפוסקים שסתמו כן):
"אמר רב הונא ישראל קדושים הן ואין משמשין מיטותיהן ביום. אמר רבא ואם היה בית אפל מותר. אמר רבא ואיתימא רב פפא תלמיד חכם מאפיל בטליתו מותר".
החת"ס (נדה יז.) ביאר דהרמב"ם השמיט זה דס"ל כר' יוחנן דס"ל ללמוד הדין מ'יום לא ניתן להריון' ולכן אסור לשמש בבית אפל מדינא (וכן למד המהרש"א לפי ר' יוחנן, ובכך יישב מדוע לא אמרינן ב'הזכירן לשבח' שפשוט היו בבית אפל "דלר' יוחנן דאית ליה טעמא דיום לא ניתן להריון דליכא למשרי בבית אפל", וכן הוא לערוך הנר לעיל), ורבא דמתיר ע"כ ס"ל כר"ל דליכא אלא משום בוזה דרכיו וכיון שהוא בית אפל שריא, ובכתובות ס"ה שנינו דקאמר רב אשי מאי אוכלת תשמיש ולרשב"ג אוכלת גם ביום שבת דבבית אפל שרי, וא"כ משמע לרב אשי דסתם משנה שם פליג אדרשב"ג וס"ל דאסור לשמש ביום והלכה כתנא דמתני' וכר' יוחנן הנ"ל, ולכן פסק הרמב"ם כרב אשי.
יש לציין שהסדרי טהרה (נדה יז.) הקשה על הבנת המהרש"א (והחת"ס וערול"נ) בר' יוחנן דאם כן מאי מקשה הש"ס בדף ט"ז דלר' יוחנן האי קרא דריש לקיש מאי עביד ליה (ובנמוקי הגרי"ב כתב ד"אין התחלה לקושיתו דלאור הנר לא מהני האפלת טלית", ולכ' תלוי במח' הרא' שהבאנו במאמר דתשמיש לאור הנר, ויש להאריך). עוד המשיך לבאר הערוך לנר (הנ"ל) דרב הונא דאמר מצד ישראל קדושים דמשמע דליכא איסורא דרק משום צניעות נהגו כן י"ל דדרש קראי דר"י ור"ל למלתייהו ולא לדרשה דאסור לשמש ביום וקרא דרב חסדא לא שייך היכי שהיא מוחלת על בזיונה כנ"ל, לכן קאמר דכבר נהגו ישראל משום צניעות שלא לשמש ביום אפילו היכא שהיא מוחלת, ואפילו ס"ל כר"י ור"ל מ"מ בזקנה שמוחלת על בזיונה יהיה מותר בין לר"י בין לר"ל בין לר"ח לכן קאמר דמכל מקום משום צניעות יש לזהר [ובזה יישב הא דמייתי הקושיא ממתניתין דאו תשמש לאור הנר הכא ולא מיד לעיל אמימרא דר"י ור"ל או דרב חסדא דלפ"ז י"ל כיון דלכל אחד מהטעמים יש היתר דלר"י מותר לאור הנר בלילה ולר"ל בזקנה ועקרה ולר"ח במוחלת לכן הי' אפשר לומר דבכה"ג קאמר או תשמש לאור הנר אבל לרב הונא דבכל גווני אסור מצד צניעות פריך שפיר, ולכך גם במסכת שבת (פו.) הקשו דווקא מרב הונא).
כהמשך לרא' הנ"ל, ומנגד לפסיקת הרמב"ם, המאירי פסק "על מלא" כל דף י"ז כולל בית מונבז, וז"ל "אע"פ שאסור לאדם לשמש מטתו אלא בלילה כל שרואה עצמו מצד טבעו נאנס בשינה בלילה ואי אפשר לו לרצות או שהיא מצד טבעה נאנסת בשינה בלילה ואינה מתרצית מותר לו לשמש מטתו ביום בהצנע על הדרכים שהזכרנו כדי שיהו ביאותיו ברצוי ובחבה ולא דרך דריסה וטירוף".
(ב) השו"ע נטה מלשון הרמב"ם והביא דעת רבא וכלשון הטור "וכן אסור לשמש ביום, אלא אם כן הוא בית אפל", והרמ"א המשיך ע"פ הטור בשם המימרא "ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ושרי". נדמה מעט לבאר שהטעם שהשו"ע השמיט ההיתר בהאפלה לת"ח משום הסתייגות הרמב"ם, ולא מצאתי התייחסות לכך.
הב"ח (ה) הביא לשון הרמב"ם ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול, ומש"כ עליו הרב המגיד ד"זה דבר פשוט הוא שאין לו לתלמיד חכם להקל על עצמו אלא מפני הצורך".
כתב העולת שמואל (ח"א סי' ל"ט) דמהביא הרמ"א דין ת"ח שמע מינה דאף בזה"ז שאין לנו דין ת"ח לכמה דברים מ"מ לענין זה דתלוי רק בצניעות איכא, ומי שהוא צנוע במעשיו יש לו דין ת"ח לעניו זה.
המג"א (כו) הביא דברי הב"ח בשם הרמב"ם וביאר ש'צורך גדול' היינו כשיצרו מתגבר עליו, אך העיר עלי דבריו דבכתובות (סה:) "משמע דבבית אפל מותר לכתחלה ע"ש", ונראה דר"ל דשם הגמרא העמידה דין המשנה ד"אוכלת" בתשמיש ביום, והיינו לכתחילה [וז"ל החכמת שלמה דר"ל ד"מהתם מוכח דאף שלא לצורך גדול שרי, דאם דוקא לצורך גדול, אין שייך בזה לעשות קביעות וחיוב לכתחלה להיות אוכלת עמו לילי שבת ושבת דהיינו תשמיש.. וזה ראיה ברורה לדעתי, ודו"ק, אמנם עיין בחיבורי מי נדה בחידושי דף י"ז ראיה ברורה כדעת הרמב"ם שהביא המג"א הנ"ל"], וכ"כ האליה רבה דבכתובות "משמע דבבית אפל מותר לכתחילה אפילו אינו ת"ח".
גם המקור חיים (בכרך) כתב עלי דברי הב"ח "מ"ש ב"ח דמ"מ מגונה הוי, ומה שנ"ל דסגירת דלתי החלונות והאפיל שרי", וז"ל הפמ"ג (א"א כו) בקצרה "עיין מג"א דבבית אפל מותר ביום לכתחילה".
הנהר שלום (ו) על דברי המג"א כתב דאולם בתלמידי חכמים לא התירו אלא לצורך גדול, והביא את לשון הראב"ד בספר בעלי הנפש "אם הוא בית אפל מותר ואם תלמידי חכמים הוא וצריך לאותו דבר מאפיל בטליתו ומותר".
במור וקציעה מצינו הליכה בעקבות המאירי וז"ל "והיכא דמגניא באפיה בליליא משובח הוא אי משמש מטתו ביום כמו שאמרו על בית מונבז בפרק כל היד. והוא ת"ח היה ג"כ. ולכן מ"ש הר"מ שאין נזקקין לכך אלא לצורך גדול אינו נראה כן כי שם נראה שהיו של בית מונבז תמיד נוהגים כך".
כתב הא"א בוטשאטש "כדי להנצל מהשחתה, נראה שנדחים המניעות שבסימן ר"מ גם שהוזכרו בש"ס הק', כל שאינם בסגנון איסור קבוע רק בסגנון עצה קמ"ל, ומה שכתב הב"ח ז"ל שבהאפלת טלית שהותר לת"ח היינו בשעת הדחק, נראה שאינו בתגבורת יצר כל כך לחשש השחתה ח"ו, וצלע"ע היטב".
בדעת תורה הביא המדרש ב"ר (שהובא בכמה מהפוסקים) גבי חלקיהו אבי ירמיה ששימש ביום וברח, וביאר דזה "משום דיוצא לדרך שרי", עיי"ש (וכ"כ בתורה לשמה דלקמן בסימן ע') – מדבריו למדנו להקל ביוצא לדרך (וה"ה בא מדרך, פשוט, ואכמ"ל, וכ"כ בפנ"ה).
ערוה"ש (טז) סתם והביא דברי הרמב"ם ע"ג המחבר והרמ"א "וכתב הרמב"ם שאין נזקקין לזה אלא מפני צורך גדול".
(ג) אף שמצינו כאמור בפוסקים כמג"א פמ"ג ועוד נטייה לקולא והיצמדות ללשון הרמ"א, המ"ב (מה) נטה לחומרא בנוגע לת"ח, והתעלם מדברי המג"א לגבי ההיתר "לכתחילה", וז"ל "ות"ח - שהוא צנוע בדרכיו ולא יבוא להסתכל ע"כ מותר ע"י האפלת טלית אבל מ"מ אין להקל בדבר זה אלא לצורך גדול דהיינו כשיצרו מתגבר עליו", והוסיף בשער הציון (כז) והנה בכל הדינים הנזכרים למעלה דמותר על ידי האפלת טלית, לא ביארו הפוסקים דדוקא בתלמיד חכם, ומשמע דלכולי עלמא שרי, והטעם, משום דכאן שהוא ביום חמיר טפי, משום דהוא נגד גדר הקדושה, ופשוט. (כח) ומחכמת אדם משמע דכשיצרו מתגבר עליו ויכול לבא חס וחלילה לידי חטא, מותר על ידי האפלת טלית בכל אדם". בספר משכן ישראל (עמ' פ) כתב שמזה שהשמיט המ"ב את המג"א משמע שאינו סובר כמותו להתיר לכתחילה וכ"כ בשם הגריש"א אלישיב שההיתר לשמש בבית אפל הוא רק "לצורך".
כה"ח (עט פ) כתב בשם האר"י "דהמשמש ביום מושך נשמות מגולגלים ובזה אין חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ובין בית אפל למאפיל בטלית".
אם כן מצינו באופן כללי ד' שיטות עיקריות, א' המחמיר ביותר והוא הרמב"ם שהסתייג מאוד מהיתרו של רבא והשמיט ההיתר של בית אפל וגם לגבי האפלה כתב דאין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול; ב' הב"ח ערוה"ש והמ"ב נטו לדבריו פרט למתגבר עליו יצרו. כה"ח החמיר מצד הקבלה. ג' סתמו כרבא רי"ד, ראב"ן, ריא"ז רי"ו ואחרון למדברים הוא הוא הרמ"א, שבבית אפל מותר, ולת"ח ע"י האפלה – המג"א והפמ"ג חיזקו קו זה באמרם שבבית אפל מותר לכתחילה. ד' מאירי ומור וקציעה נקטו ע"פ בית מונבז שאם האשה עייפה ואינו מתרצה כ"כ בלילה מותר.
כתב הבא"ח (ב' וירא כו) "אם עלה עמוד השחר, כל זמן שלא האיר היום שהוא תחלת לבישת תפילין בחול, חשיב בכלל לילה ומותר לו לשמש, ואין זה בכלל משמש מטתו ביום", וז"ל האג"מ (ברשומי אהרן ח"א אב"ה סי' כ"ה) "עד הנץ החמה נחשב כלילה לענין תשמיט המיטה", ובבירור הלכה לרב זילבר (לקמן) נשאר בצ"ע על דעה זו.
(ד) בשו"ת תורה לשמה (סימן ס"ט) לבעל ה'בן איש חי' האריך בזוג שחל הליל טבילה בליל שבת ונאנסו בלילה אי שרי ביום ברצונה בכך, והרחיב תחילה בפירושי הרא' בכתובות וכתב ד"נמצינו למידין מדברי הראשונים ז"ל הנזכזרים דרשב"ג סבר לשמש ביום השבת כדי לפרוע חובו ורבנן דפליגי עליה לאו משום דס"ל דלא אריך לשמש ביום אלא לפירוש הרמב"ן ז"ל טעמא דרבנן הוא מפני שהוא מחוייב לקיים מצות עונה בזמנה דהיינו בלילה והאשה יכולה לעכב בזה שתרצה העונה בזמנה דוקא דהיינו בלילה ולהכי ס"ל דיעשה אחת בלילה מן השבוע ואחת בליל שבת ורשב"ג ס"ל דיוכל לעשות השתיים בשבת א' בלילה וא' ביום ויוצא י"ח ולפ"ז יש לומר דאם האשה מרוצה מכך גם רבנן יודו, ולפי דברי הרא"ה ז"ל טעמא דרבנן מעיקרא אין עליו חיוב שתים מאחר דקבלה לעמוד ע"י שליש מחלה האחת שיש לה בימי השבוע ורשב"ג ס"ל דלא מחלה אלא הזמן דהיינו שלא מחוייב לפרוע לה בלילה דוקא אבל העונה עצמה מכל וכל לא מחלה ורוצה שיקיים לה זו ביום שבת ולפ"ז גם רבנן יודו אף על גב דהוא פטור מן האחת עכ"ז אם ירצה לקיים אותה ביום שבת אה"נ אלא דאינו מחויב בזה מדינא, וכן מבואר מדברי הריטב"א ז"ל ג"כ, ולפ"ז יש לומר בנידון השאלה דאם אשתו היא מרוצה בכך שיבעול ביום ולא ימתין עד הלילה והוא רואה דניחא לה בזה דאה"נ יבעול ביום השבת בבית אפל או יאפיל בטליתו אפילו בבית שאינו אפל ולא ימתין עד הלילה אבל אם אין ברור לו דניחא לאשתו בזה טפי לא יבעול ביום השבת אלא ימתין עד הלילה דהא הוא מחוייב לאשתו לקיים לה מצות עונה הראויה דהיינו בלילה ולא יצא י"ח בזה של היום", ולבסוף הסתייג מעט ע"פ הקבלה, אך רק מצד 'אורח ארעא' ולא מצד "איסורא" כלשונו.
גם בסימן ע' האריך התורה לשמה בנידון באדם שנמנע ממנו לשמש מיטתו בלילה עקב חולי אשתו ושהיתה בתה צריכה להיות עמה בלילות במשך ב' חודשים או דוחק המגורים עם אורחים, ופסק שמותר לכתחילה לשמש ביום בבית אפל ולתלמיד חכם בהאפלת טלית, שכן למרות דברי רבי יוחנן ששימוש ביום אסור, הרי שבגמרא (שבת פו., כתובות סה.) ובשו"ע נפסק שבבית אפל הדבר מותר, "והך מימרא דרבי יוחנן דמס' נדה דקאמר אסור לשמש איירי באינו מאפיל בטליתו וגם אינו בבית אפל", ומניעת מצוות עונה במשך חודשים נחשבת ל"צורך גדול", וש"לא יהיה נמצא מבטל העונה של אשתו ימים הרבה", ודוחה את החומרא שכתב המג"א בשם הרמב"ם, ומוכיח מהראשונים שהיתר בית אפל קיים לכתחילה לכל אדם; כן מביא סימוכין מהנהגתם של גדולי עולם כחלקיהו אבי ירמיהו, יצחק אבינו ודוד המלך, ומסביר כי לשון "מגונה" שהוזכר במדרש נאמר רק כשנעשה הדבר למותרות ללא צורך, אך במקום מצווה אין בזה גנאי, וחותם שגם על פי תורת הסוד והמהרח"ו אין לבטל מצוות עונה בנסיבות אלו, ובלבד שהדבר ייעשה בצניעות גמורה ובסתר. מתוך דברים אלו, נראה שיש ללמוד היתר גם לזוגות בזמננו שאחד מהם או שניהם מועסקים במקצועות הרפואה, עזר רפואה, אבטחה וכדומה, העובדים במשמרות לילה קבועות, שכן לולא ההיתר לשמש ביום בבית אפל או בהאפלת טלית, יהיה בגדר 'נמצא מבטל עונת אשתו ימים הרבה', דבר שבעל התורה לשמה הגדירו כ'צורך גדול' המתיר את הדבר לכתחילה, וראה לקמן לשון הספר 'ואין למו מכשול'.
בדומה, במשנה הלכות (יא,קצ) התיר תשמיש ביום באשה ש"מחמת חולי העיבור שמתגבר עליה בלילה, א"א לה לקיים המצוה בלילה ושאל הבעל אם אפשר להתיר להם בבוקר שאז היא מרגשת יותר טוב וגם אם לא יתירו חושש שלא יבא ח"ו לידי הוז"ל" והעלה ד"כיון שא"א לארך לו הזמן כה"ג יש להתיר עכ"פ עד שתבריא שיאפיל בטליתו או בבית אפל אם יש לו".
(ה) הדרכי טהרה בהביאו היתר תשמיש ביום כתב "והיתר זה אינו אלא בשעת הדחק כגון שרואה שיצרו מתגבר עליו או שרואה שאשתו מתקשטת לפניו ורוצה שיתן דעתו עליה" והביא לכך ראיה מהגמ' בכתובות ס"ה בעובדא דרבא עם אלמנת אביי. דבריו מתחברים עם כה"ח ושעה"צ ע" החכ"א – והיינו אף לדעת הב"ח המחמיר.
הרב זילבר (בירור הלכה אבן העזר סוף סימן כ"ה) לאחר שהראה שרוב מובהק בראשונים דלא כרמב"ם, כתב "ולדינא העיקר כרוב הפוסקים רובם ככולם שהבאתי בס"ד לעיל שהתירו בבית אפל, אפילו לאיזו תלמיד חכם ואפילו למי שיש לו בנים".
וז"ל הספר ואין למו מכשול (עמ' עח) "בני זוג שעובדים קשה במשך היום, ובלילה הם עייפים וקשה להם לקיים את המצוה כראוי, יש להקל להם לקיים המצוה ביום, באופן שסוגרים את החלונות בחדר עד שיהיה חשוך".
(ו) בגדר להאפלת הבית, ראינו לעיל במקור חיים שכתב שיש לסגור דלתי החלונות, ומצאתי שכתב בספר לבושי מרדכי (או"ח ל"ח) "..טוב לפעול באופן זה כי יסתם החדר בחלונות ע"י דברים כבדים שלא יוכל לסלק בקל וע"י כרים וכסתות שיהיה אפל ממש כלילה" (עיי"ש מה שטוב עוד יותר לעשות בזה, וראה שם בכל התשובה שהאריך גם להבדיל בין מש"כ הרמב"ם "צורך גדול" למש"כ הריטב"א "לצורך") ודבריו נראים בהחלט (וכעין שכתב בספר הנ"ל באות הקודמת כתב "עד שיהיה חשוך"); אלא דנשאר לדון אי בעינן דווקא בשעת מעשה ממש או אף לפניו, ובמאמר גבי אור ראינו שסתימת הפוסקים היא רק בשעת מעשה ממש, אלא דכאן משום צניעות יש לומר שיתחילו להאפיל קצת לפני כן, משום צד קדושה, וגם הבא"ח סיים דבריו (לעיל) "ובלבד שהדבר ייעשה בצניעות גמורה ובסתר".
(ז) בנוגע לדרך ההאפלה של ת"ח הארכנו בכך במאמר של תשמיש ביום, ועל פניו הגדרים אותם גדרים (עיי"ש) ונעתיקם גם כאן בהלכה, ויש להסתפק מלשון רבינו יהונתן בעירובין (לג: בדפי הרי"ף) גבי הלכה זו שכתב 'מאפיל בכסותו - על ראשו ומותר' אי מחמיר כדרכי טהרה ובעינן כל גופו עד אחרי ראשו, או מספיק עד הראש, ונדמה שנוטים דבריו לקולא, אך נראה כאן שיש להחמיר משום שנקטו הפוסקים דיש הכא 'צניעות וקדושה' וכעי"ש מש"כ (לעיל) בשער הציון "ביום חמיר טפי משום דהוא נגד גדר הקדושה ופשוט", וכן יש לציין לדברי הבא"ח שציינו בפיסקה הקודמת.