כיסוי במצות עונה
האם צריך להתכסות בתשמיש המיטה?
האם ישנה חובה הלכתית להתכסות ביחסי אישות בהריון? ומה הדין בזוג צעיר?
י"א תמוז תשפ"ו
יש שפסקו שיש להתכסות בכיסוי בשעת החיבור בתשמיש המיטה, כי "מלא כל הארץ כבודו", והקב"ה שונא את מי שמשמש מיטתו ערום כשהוא בלתי מכוסה, דהוי גסות וחוסר צניעות (דרכי טהרה ע"פ מדרש רבה תוס' מור וקציעה ומ"ב), אולם יש שכתבו שאין חיוב מדינא להתכסות בשעת תשמיש אלא זה הידור (עריכת שולחן) ומנהג צניעות (פניני הלכה), ויש אף שכתבו שאין עיקר הדין כלל כתוספות (שתילי זיתים בדעת השו"ע; וכ"נ מהשמטת הפוסקים הקדומים ואף האח' כערוה"ש והבא"ה) - ומשום שדין זה לא נזכר בראשונים רבים ובשו"ע כאמור יש שכתבו שמותר לשמש ללא כיסוי, בחדר חשוך (שו"ת בני בנים ודייק כך מהזוהר), והסברא היא משום שהכסוי הוא משום צניעות והרי משמש מטתו בחושך ולא באור (עריכת שולחן מעיקר הדין).
ונראה שהרוצים להקל עבור ריבוי בשמחת עונה רשאים לשמש בחושך ללא כיסוי (עיין בפנים), ועל המהדרים להתכסות בכל זאת בשעת החיבור (דווקא, עיין בפנים) תבוא עליהם הברכה; ויכסו לכל הפחות את מקום החיבור (מכון פוע"ה); אך אין להחמיר כלל במקום שיש חשש שהחומרא תגרום לשפיכת זרע מוקדמת (עריכת שולחן); ועל כן נראה שיש להורות לזוגות צעירים שלא ינהגו כלל בחומרא זו בחודשים הראשונים לנישואיהם (כ"נ ועיי"ש).
הוא הדין שאין להחמיר כאשר הכיסוי מכביד מאוד על הזוג ושמחתו (כגון בשלב מתקדם של ההריון אצל חלק מהנשים).
מ"מ נראה שבתשמיש הראוי להביא לידי עיבור יש להחמיר בכיסוי (עיין בפנים).
בהרחבה:
(א) שנינו בגמ' נדה (טז:):
"אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, ואני איני אוהבן… ומשתין מים ערום לפני מטתו, והמשמש מטתו בפני כל חי".
וכתבו תוס' (יז. ד"ה 'ומשתין'):
"ויש ספרים דגרסי הכא משמש מטתו ערום, וכן הוא בויקרא רבה, וטעמא, שיש לו להיות צנוע בשעת תשמיש, כדאמרינן בנדרים (כ.)".
כוונת התוס' בסוף דבריהם לברייתא בנדרים (שם): שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפין ביותר אמרה להן אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה עליו כמי שכפאו שד".
נראה שפשט דברי התוס' בלשונם 'כדאמרינן' הוא שהצניעות היא מגדר התשמיש, ולא מצד הנהגות דסימן ב' דאורח חיים (וראה לקמן).
כן גם נראה בדברי המהרש"א בנדה: "ובתוספות כתבו וי"ס דגרסי הכא משמש מטתו כו' כדאמרינן בנדרים עכ"ל ר"ל דגרסינן הכא המשמש מטתו ערום דהיינו פריצות שיש להיות צנוע בשעת תשמיש כדאמרינן בנדרים דמגלה טפח ומכסה טפח כו' וק"ל".
ברמב"ם נראה על פניו שלא פסק אחת מהגמרות, לא הברייתא בנדרים ולא גירסת התוס' בנדה.
(ב) השו"ע (או"ח רמ,ח) לעומת זאת הביא הברייתא דנדרים וסיים שם "וצריך בעל נפש ליזהר" ור"ל שעיקר הדין אינו כן, אך אין איזכור כלל לגירסת התוס', וז"ל:
"וישמש באימה וביראה, כמ"ש על ר"א שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמו שכפאו שד, פי' באימה וביראה כאלו כפאו שד; וי"מ מגלה טפח ומכסה טפח, שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו; ודומה כמו שכפאו שד, שעושה הדבר באונס. וי"מ: מגלה טפח, שבאשה, כלומר עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש, ועכשיו מכסה אותה, כלומר שלא היה מאריך באותה מעשה ודומה לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש. ויש מפרשים: מגלה טפח, על הסינר, שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרה ומגלה רק טפח ממנה, ומכסה מיד כדי למעט הנאתו; וכולהו פירושי איתנהו, וצריך בעל נפש ליזהר בהם".
על סעיף זה הקשה המג"א (סקכ"ב) שהרי פסקנו באבן העזר סימן ע"ו ע"פ הגמ' בכתובות דף מ"ח ש'האומר אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה' כלומר "דבעינן דוקא קירוב בשר", ותירץ המג"א ב' תירוצים:
"וי"ל דסינר שאני דאינו כ"כ מכוסה, ועוד י"ל דבשניהם מרוצים הוי מדת צניעות והתוס' בנדה דף י"ז כתבו בשם ויקרא רבה דהקב"ה שונא המשמש ערום".
נראה שכוונת התירוץ הראשון שאכן הגמ' בכתובות עומדת ואינה בסתירה משום שסינר אינו כל כך חציצה, ובעל נפש צריך להחמיר בזה, על פניו גם ללא הסכמת אשתו, אולם לפי התירוץ השני הגמ' בנדרים מדברת ברצון שניהם דזו 'מידת צניעות' (של בעל נפש); והמשיך המג"א לדברי התוס' הנ"ל – ויש להבין מה ר"ל במילות 'והתוס' כתבו', וניתן לומר בשני אופנים, אחד שזה המשך של התירוץ השני דמצינו גם בתוס' 'מידת צניעות' יתירה – בכך שלא יהיו ערומים ומתאים לסעיף המחבר, אך ניתן לומר גם שכוונת המג"א היא אחרת, ור"ל שבתוס' כתבו שאין זה רק 'מידת צניעות' אלא הלשון 'והתוס' כתבו' היינו שהתוס' חולקים, ויש גדר דין ע"פ המדרש שאסור לשמש ערום. יש לציין שלפי המהרש"א בהבנת סיום דברי התוס' נראה שיש לומר כהבנה הראשונה במג"א ואין כאן גדר דין חדש, אלא לפי התוס' הגמ' בנדרים והגמ' בנדה באותה מדרגת החמרה.
אח"כ ראיתי שבספר שתילי זיתים (סימן ר"מ סקל"א בזית רענן) כתב כעין שתי אפשרויות אלו, ודייק בכף החיים (רמ,ס) כאפשרות הראשונה שבהעתיקו לשון המג"א כתב "וכן כתבו התוס'" ואילו המהרי"ץ למד במג"א שהתוס' חלוקים על הגמ' בכתובות, וז"ל:
"וסיום המג"א.. וצריך לדעת למה השמיטו רבינו המחבר. וראיתי למהרי"ץ בהגהותיו על השו"ע שהעיר על דברי המג"א בשם המדרש וז"ל, אין זה תירוץ, די"ל שפירושו ערום ממש בלא שום סדין לכסות גופו. ועיין בספר חמדת ימים, ובספר נשמת דוד דף סז ע"א. א"כ ה"נ תפרש דברי ויקרא רבה, דר"ל בלא שום כיסוי הסדין דוקא, עכ"ל. ומבואר מדבריו דס"ל דהמג"א בא ליישב הקושיא דלעיל, לומר דהמדרש שהביאו התוספות פליג על ההיא דכתובות, וס"ל דאין לשמש ערום. ומהרי"ץ שדי ביה נרגא, וביאר דהמדרש מיירי דוקא בערום ממש, ומשום דיש לו לאדם להיות צנוע. אבל אם מכסה עצמו מלמעלה, אין שום חשש בדבר, ואדרבה בעינן קירוב בשר. ואפשר דמה"ט השמיט רבינו המחבר דברי המג"א, דס"ל דהמדרש שהביאו התוספות פליג. וכן יש לדקדק מלשון המג"א דס"ל דפליגי, מדנקט בלשון והתוספות וכו'. וכן הבין בשו"ת יבי"א ח"ג יור"ד סימן ז סק"ב. וע"ע כה"ח אות ס, שהעתיק דברי המג"א בלשון "וכן" כתבו התוספות וכו', דמשמע דהיינו הך, והבן. ופירש כן משום שהבין, דמ"ש שהקב"ה שונא המשמש ערום, היינו בלא כסוי מלמעלה כלל. וכן דעת המקובלים, שיהיו דוקא ערומים, ולא יהיה שום דבר חוצץ ביניהם, רק יכסו את עצמם מלמעלה, עיי"ש. ומ"מ למעשה דברי מהרי"ץ וכה"ח עולים בקנה אחד. וכ"כ גם המשנ"ב סקל"ו, וש"א. שוב מצאתי שכ"כ מוהר"ר ישראל אלנקאוה בספרו מנורת המאור פ"י עמוד פו וז"ל, ואסור לשמש ושניהם ערומים, שאין עליהם מכסה מלמעלה, עכ"ל. ואפשר שגם דעת רבינו המחבר כן וכמו שנתבאר".
דעת המהרי"ץ המובאת בדבריו שאין סתירה בין הגמ' בכתובות למדרש משום שלפי המדרש הכוונה היא שיש כיסוי מעליהם ולא בגד (כלומר דלא כתירוץ הראשון דהמג"א) היא דעה די מקובלת באחרונים ככף החיים משנ"ב (בסמוך) ועוד.
(ג) הבא"ה השמיט דברי המג"א, ואילו המשנ"ב (לו) כתב על מילות הסיום דהמחבר 'וצריך בעל נפש ליזהר בהם' בזה"ל:
"כתבו התוספות בשם המדרש דהקב"ה שונא המשמש ערום; ודוקא ערום ממש ומשום דיש לו לאדם להיות צנוע אבל אם מכסה עצמו מלמעלה ליכא שום חשש בדבר (שער הציון: יד אהרן, עיין שם שהביא מהמקובלים שאדרבה באופן זה עדיף טפי)".
כאמור כ"כ בכף החיים (שם) בשם ר"ח ויטאל בשער הקדושה, שמה שהקב"ה שונא למשמש ערום, היינו בלא כיסוי מלמעלה.
גם משמעות השתילי זיתים בשם המהרי"ץ כאמור שלמעשה היוצא מהמג"א שכיסוי מעל מספיק גם למדרש דהתוס'; אך יש לציין ולדייק מש"כ על אפשרות ההבנה העיקרית במג"א שכיוון שהתוס' חלוק על הגמ' כתובות המג"א נדחה משום שהשו"ע פסק את הגמ' בכתובות (ולפי האפשרות אחרת לא חלוקים ומודים כ"ע שצריך כיסוי),; לא רק זה אלא שבסיום הס"ק לאחר שהביא דברי התוס' במלואן כתב שמשום שתלמודא דידן לא גרס כתוס' "אפשר דמהאי טעמא השמיט זאת רבינו המחבר, כיון שהעיקר כתלמודא דידן". הפשט העולה מהשתילי זיתים שלא פוסקים כלל כתוס' והמג"א.
כך גם קצת נוטה בעריכת שולחן ילקוט חיים (רמ,ל):
"מצוה זו דוקא בקירוב בשר אך יתכסו שניהם, ובכלד שכסוי זה לא יגרום להם תקלה. (בהערה:) עיין שתילי זיתים סימן רמ ס"ק לא. והרבה פירושים יש שם. ומה שכתבתי הוא על פי מה שאני נשאל ובפרט מחתנים וצעירים שסמיכה זו מסתבכים בה וגורמת תקלות. ובפרט שהכסוי הוא משום צניעות, והרי משמש מטתו בחושך ולא ח"ו באור, נמצא שהכסוי הוא להידור, ודי לחכימא ברמיזא".
כלומר לדבריו אנו פוסקים שאין עיקר הדין כתוס' והמג"א, והכיסוי הוא רק "הידור", ומשום חשש לשפיכה מוקדמת אין לנו כלל להחמיר בחומרא זו. במקום מסויים, נדמה שגם המשנ"ב שהביא את התוס' יודה שדין זה "הידור" בלבד ולא בסתם הביא הדברים על סע' ח' דהמחבר העוסק בחומרת ר' אליעזר ועל סיום לשונו דאיירי הסעיף ב'בעל נפש', ודו"ק.
לא רק זה, אף יש לחזור ולציין, שהרמב"ם רי"ף רא"ש (אף שראה דברי התוס') ועוד רא' רבים לא הביאו כלל גירסא זו דהתוס'. הרא' היחידים שמצאתי שכתבו כדברי התוס' הם פסקי התוס' בנדה אגודה וכלבו (וצל"ע בדברי המאירי בנדה ואכמ"ל). לא רק זה יש גם לדייק בשתיקת הרא' בכתובות (ראה ריטב"א שם לדוגמא) שלא הקשו על הגמ' שם מהמדרש או מגירסת התוס' בנדה, וכנראה שלא אחזו כמדרש.
עוד יש לציין שערוה"ש (שם,יד) השמיט דברי התוס' והמג"א.
(ד) ז"ל הרב מרדכי אליהו בדרכי טהרה (כב,לט):
"צריכים לכסות עצמם בכיסוי אף כשמשמשים בלילה, כי "מלא כל הארץ כבודו", והקב"ה שונא את מי שמשמש מיטתו ערום כשהוא בלתי מכוסה, דהוי גסות וחוסר צניעות. דינים אלה הם בין למשמשים ביום ובין למשמשים בלילה, אלא שביום יש להקפיד על כיסוי ביותר".
נדמה שהרב אליהו למד שדין זה הוא מדיני צניעות דסימן ב' דאורח חיים. כך גם נראה להדיא מדברי המור וקציעה ("וכענין שאמרו רז"ל [יבמות סג, ב] גם כן בהולך ערום שהקב"ה שונאו, ה"ה המשמש אפילו שלא בפני בעל חי מ"מ צריך לכסות עצמו, מפני מורא שמים מלא כל הארץ כבודו"), אלא שיש להעיר שנראה להדיא מלשן התוס' ובפרט לפי ביאור המהרש"א, דהתוס' לא דיברו מצד "מלא כל הארץ כבודו" אלא מדין 'צניעות דתשמיש', כאמור לשונם "וכדאמרינן" בנדרים בסוגיה דר' אליעזר! (ראה לעיל).
גם עמש"כ 'צריכים' נדמה שיש להעיר כך; בג' עמודי ההוראה אין הלכה זו, השו"ע הבא"ה וערוה"ש לא הביאוה, השתילי זיתים כתב שעיקר הדין כגמרא דידן ולא כמדרש, וגם המשנ"ב מש"כ דברי התוס' הינם בתוך הסעיף ועל גבי המילים ד'בעל נפש', ומכאן עד "צריכים" נדמה לענ"ד שהמרחק רב.
(ה) בשו"ת בני בנים (ד,יז,ה) ר' יהודה הרצל הנקין זצ"ל התיר ע"פ הזוהר לשמש ללא כיסוי בחושף, וביאר שפשט הדברים בזוהר שם מדבר ביש תרתי לריעותא גם אור וגם ערומים, אבל אם החדר חשוך יהיה מותר, ובצירוף זה שהדין לא הוזכר כלל בשו"ע אזי ניתן לשמש ערום בחדר אפל. כדבריו מצאנו גם בעריכת שולחן לעיל "ובפרט שהכסוי הוא משום צניעות, והרי משמש מטתו בחושך ולא ח"ו באור, נמצא שהכסוי הוא להידור".
בקיצור הלכות טהרה למעשה של מכון פוע"ה כתבו "בזמן החיבור עצמו יש להתכסות, לפחות יש לכסות את מקום החיבור". על אף שדבריהם נראים, לא מצאתי בפוסקים מי שחילק כן להדיא, ואדרבה, משיטפא דלישנא דהמג"א נשמע שהכיסוי הוא 'בגד' כסינר ולא רק על קותו מקום.
ונראה למעשה, משום דדין זה דהתוס' לא הוזכר ברמב"ם רי"ף רא"ש ושו"ע, ואדרבה המימרא דכתובות כן נפסקה, וכן הוא ברוב רובם של הרא', בפרט שהבא"ה וערוה"ש גם השמיטו דין זה (ובשתילי זיתים כתב להדיא שאין הלכה כתוס'), קשה לומר שהרוצה להקל מפסיד, ואדרבה מצינו שכתבו בכמה מהאחרונים, שבעניינים אלו יש לשים לב שלא נחמיר בזמנינו בדברים שאינם עיקר הדין, וזה המקום להזכיר דברי הרב שלמה אבינר ב'עצם מעצמי' שהוזכרו כבר במאמר העוסק בתנוחות (עיי"ש) "כללו של דבר, בדורנו, יש להזהר שלא להחמיר על הקל ולהקל על החמור.. ועדיף לעשות כדין מאשר שלא כדין, וכאשר הכל כדין יש לשאוף להתגדל בקדושה ככל הדרכות רבותינו". נספחים נוספים לכך זה שגם המשנ"ב כתב דבריו על על המילות ד'בעל נפש' כנ"ל, ועוד שסברת העריכת שולחן והרב הנקין נראית, דמשום שכל הדין הוא משום צניעות (ולא צניעות דסימן ב' וכמו שהארכנו לעיל) דתשמיש, אזי במקום חשוך, יש פחות ענין להחמיר בזה, בפרט במקום שפוגע בשמחת הזוג במצות עונה (ראה מש"כ במאמר בנושא תנוחות ובשם הפנ"ה הרחבות שם), ובפרט בזמנים שמ"מ קשה לאחד מבני הזוג לשמש בשמחה, כגון בתקופה מתקדמת בהריון, בה לחלק מהנשים מ"מ קשה.
עוד נראה, דמשום שהבזוהר ובמקובלים (וגם בהקדמת הזוהר שהביא הרב הנקין) דין השימוש באור ו'ההתכסות' קרובים וסמוכים זה לזה (ראה לשונות רבים מהזוהר ומהמקובלים ב'קובץ גליונות מרי"ח ניחוח – תשע"ז', גליון 351, עמ' 33) נדמה שמ"מ גם מי שנהגו להקל לא יינהגו כן בתשמיש שיכול לבוא לידי עיבור, וכדין תשמיש לאור הנר, ואמכ"ל, וראה במאמר כאן הדן בזה.
וכן לקולא, לענין זמן ה"איסור", שהוא דווקא בזמן החיבור ממש וכמש"כ בדין תשמיש לאור הנר, כן נראה גם מסתימת לשון הפוסקים, ומפורש בחוברת של מכון פוע"ה המצוטטת לעיל.