על הקשבה

ההקשבה - "המתנה הגדולה ביותר"

שבועות תשפ"ה 

     "נניח שאתה מתקשה בראייה ומחליט להיבדק אצל אופטומטריסט; אחרי שהאזין לך קצרות, הוא מסיר את משקפיו ומושיט לך אותם, 'הרכב אותם' הוא אומר, 'אני מרכיב אותם כבר עשר שנים והם ממש עוזרים לי,יש לי זוג אחר בבית, אתה יכול לקחת את אלה'. 

     אתה מרכיב את המשקפיים אבל הבעיה רק מחמירה. 'זה נורא!' אתה קורא, 'אני לא רואה דבר'. 'מה הבעיה' הוא שואל, 'לי הם עוזרים מאוד, עשה מאמץ'. 'אני מנסה', אתה אומר 'הכל מטושטש'. 'מה קורה לך? חשוב באופן חיובי!'. 'טוב באופן חיובי ומוחלט אני לא רואה דבר'. 'אתה ממש כפוי טובה!' הוא נוזף בך, 'אחרי כל מה שעשיתי כדי לעזור לך!' 

     מה הם הסיכויים שתחזור למומחה זה? לא גדולים, אני מניח, איננו נותנים אמון במי שאיננו מאבחן אותנו קודם שהוא שהוא נותן מרשם, אבל האם אנו עצמנו, בתקשורת הבין-אישית שלנו, מאבחנים לפני שאנו נותנים מרשם?". 

כך פרופ' סטיבן קובי האמריקאי, פותח את (הפרק) ההרגל החמישי בספרו רב-המכר-העולמי "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד", והוא 'בקש להבין תחילה'; "התקשורת היא המיומנות החשובה ביותר בחיים", אם נרצה יחסי גומלין יעילים עם הזולת, עלינו תחילה להבינו, לדבריו, אנו מקדישים שנים ללימוד קריאה וכתיבה, אבל מהי הכשרתנו בתחום ההקשבה? שואל.

הרב חרל"פ זצ"ל (מי מרום ז;ב,יא) כותב שעיקר מעלת המדבר על החי הוא מפאת הקשבתו כי גם בעל חי שומע אבל אינו מקשיב, והאדם הוא מקשיב, וההבדל בין אדם לאדם תלוי במדת הקשבתו, ומבאר שכנסת ישראל רוממה עצמה להיות גם 'מקשיבים' ולא רק 'שומעים', באמרם 'נעשה ונשמע'! (וכעין זה כותב גם הרב יונתן זקס בסמוך).

בחג השבועות אנו מציינים את מעמד הר סיני – לא רק כמסירת תורה, אלא גם כמפגש אדיר של הקשבה. לא במקרה חוזרת המילה "שמיעה" שוב ושוב בתיאור קבלת התורה; הכרזת "נעשה ונשמע" הוא ביטוי לאמון עמוק ולנכונות להקשיב באמת. השמיעה אינה רק קליטת צלילים, אלא מצב נפשי של פתיחות, הקשבה והבנה עמוקה. 

סטיבן קובי, מתאר חמש רמות של שמיעה/הקשבה: 

1. התעלמות – לא להקשיב כלל. 

2. העמדת פנים – להראות כאילו מקשיבים, אך בפועל לא. 

3. הקשבה סלקטיבית – לשמוע רק חלקים מסוימים, ועליהם השומע מגיב מתוך עולמו. 

4. הקשבה קשובה – להקשיב למילים, אך לא בהכרח להתעמק במשמעות. 

5. הקשבה אמפתית – להקשיב עם כוונה להבין באמת את האדם שמולך. 

סטיבן מלמד שהקשבה אמפתית – כזו שמכילה, שמבינה לפני שמשיבה, בה "אתה רואה העולם כפי שהוא רואה אותו", היא הכלי החזק ביותר בבניית מערכות יחסים; להקשיב כדי להבין, לא כדי להשיב. הוא מציין שהקשבה אמיתית דורשת נוכחות מלאה, סבלנות, אי שיפוטיות והימנעות מהסקת מסקנות מוקדמות, והתגובה בעקבותיה תהיה בצורה שמכבדת את רגשותיו וחוויותיו. 

הרב יונתן זקס ('רעיונות משני חיים', עמ' 215) כותב שבחומש דברים השורש שמ"ע מופיע בו לא פחות מ92 פעם, "לשמוע פירושו גם להקשיב, לשים לב, להבין, להפנים ולהיענות"; לדבריו הפועל 'לשמוע' אינו ניתן לתרגום מדויק לשפות כמו אנגלית וכלל גדול הוא שאם נתקלים במילה בשפה אחרת שאי אפשר לתרגמה במלואה "אתם נמצאים מרחק נגיעה בלב הפועם של התרבות דוברת השפה הזו", "משה חוזר ומזכיר לבני ישראל שבהר סיני ה' דיבר אליהם 'מתוך האש קול דברים אשר שומעים'..היהדות היא תרבות של האוזן", בשונה משאר העמים, שהתרבות היא של ויזואליות. גם הרב הנזיר ב'קול הנבואה' (בפרק 'ההגיון העברי השמעי') מאריך כי היהדות היא הגיון מתוך הקשבה ואילו יסוד המדע המערבי הוא דרך ההסתכלות בלבד; התלמוד הבבלי משתמש בעקביות במטפורת השמיעה; 'תא ושמע' וכו'; כאמור גם הרב חרל"פ ציין שעמ"י ניחן בתכונת ההקשבה, במעמד הר סיני. 

אומר הרב זקס, כשאנחנו מדברים, אנחנו מספרים לאחרים מי אנחנו ומה, וכשאנחנו מקשיבים אנו מאפשרים לאחרים לספר לנו מי הם, זהו רגע נעלה של גילוי, ואם איננו יכולים להקשיב לאנשים אחרים, ק"ו שאיננו מסוגלים להקשיב לאלהים, ש'אחרותו' אינה יחסית אלא מוחלטת. 

להיות תמיד בהקשבה אמפתית (הרמה החמישית לפי קובי) זו שאיפה גבוהה וכמעט בלתי אפשרים – אך מדוע גם 'הקשבה קשובה' (הדרגה הרביעית) היא אתגר גדול במיוחד עבורנו? אומר הרב זקס, כאמור, שההקשבה היא מעשה של היפתחות אל נפש שהיא אחרת מיסודה מנפשנו, לשם כך דרוש אומץ, "להקשיב הוא להיעשות פגיע, כשאני מקשיב, אני חושף את הוודאויות היסודית ביותר שלי לסכנת ערעור, שכן אני נכנס אל תודעה החושבת על העולם אחרת ממני" (וכעין זה מצטטים בשם צ'ירצ'יל ״אומץ הוא מה שנדרש כדי לקום ולדבר, אומץ הוא גם מה שנדרש כדי לשבת ולהקשיב"). 

נדמה להוסיף גם כי פעילות האדם ב'הקשבה', נוגדת את "טבעו" של האדם (וכעי"ז שמעתי מהרב מ.ברלינר), הקב"ה ברא את האדם לעשייה ודיבור, "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" ומיד "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם", וידוע תרגום אונקלוס על "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" שתירגם 'רוח ממללא' – רוח מדברת; נראה שהדבר גם נובע מהטוב שבנו, אנו כל כך רוצים לעזור ולהציע הצעות.

ע"פ התורה, אדם חייב בנזק על כל דבר שפגע בחבירו כמידת הפגיעה, "עין תחת עין שן תחת שן", אולם במידה ובמהלך פגיעתו בחבירו עשאו חרש ח"ו, "נותן לו דמי כולו" - כלומר כשוויו של כל האדם כולו; מבאר הרב קוק (שמונה קבצים ז,קפב) שזהו משום ש"כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד"

אומרים בשם אריסטו ״המקשיב הטוב ביותר הוא מי שאינו מתכנן את תשובתו מראש" (י.ל). הרב זקס חותם את המאמר במשפט "ההקשבה היא המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לאדם אחר".

בזוגיות, הקשבה מאפשרת לבני הזוג להרגיש מובנים, נתמכים ואהובים, ויוצרת מרחב זוגי בטוח שבו כל אחד יכול לבטא את רגשותיו ומחשבותיו ללא חשש. 

בחג השבועות ננסה לזכור שהקשבה אמיתית היא יסוד לקשר עמוק ומשמעותי עם האחר, עם בן/בת הזוג, ועם הקב"ה. כבמעמד הר סיני, כל שיחה זוגית יכולה להיות רגע של התגלות – אם רק נבחר לשמוע באמת. 

חג שבועות שמח, מלא בתורה והקשבה.