טיפול ממוקד פתרון

משחררים את ה'למה' ופותחים ב'איך'

שבועות תשפ"ו

כבר בפרק א' של מגילת רות מתוארת לנו רות, כדמות מרכזית, היודעת גם להשיב אחת אחת לדברי נעמ;, אך סיום הפרק נשאר לכאורה בסימן שאלה – נעמי שבה לבית לחם ומודיעה "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד: אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה' לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי" – נדמה שכאן רות לא השיבה דבר. 

בעולם הייעוץ (ובעולם האישי..), פוגשים לא פעם יחידים או זוגות שמגיעים לחדר כשהם "מרא"; הם מדברים בשפה של "מי אשם" "כמה לא טוב לנו", ושוקעים בתוך הניתוח המדוקדק של הבעיה; הם מגיעים כדי שנדבר על כל מה שהשתבש בדרך (לדוג' "ההורים"..), מתוך תחושה שרק אם נבין את עומק המרירות, נצליח לצאת ממנה. 

רות מלמדת אותנו שיעור אחר לגמרי – שיעור בגישת ה SFBT (טיפול ממוקד פתרון) - מיד בתחילת פרק ב' רות אכן משיבה לנעמי, במעשה – "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים". גישת הSFBT שפותחה על ידי מילטון אריקסון סטיב דה שייזר ועוד, אומרת דבר פשוט אך מהפכני (לאחר עשרות שנים בהן הפסיכותרפיה התמקדה בעבר האישי של האדם) - ניתוח ה"בעיה" וחיפוש שורשיה בעבר אינם הכרחיים ליצירת שינוי!  

הSFBT מתמקד ב Exceptions - ב"יוצא מן הכלל" כלומר מתי ישנם רגעים שבהם הבעיה לא מופיעה, ובעיקר, מה אפשר כעת לעשות - בחדר הייעוץ, הדבר מתבטא במעבר משאלות של "למה" (Why) לשאלות של "איך" (How) ו"מה" (What). גישה פסיכותרפייתית זו, בשונה מגישות דינמיות מסורתיות שמתמקדות בנבירה בעבר, בניתוח מעמיק של הבעיות או בחיפוש אחר ה"שורש" הפסיכולוגי שלהן, SFBT מפנה את הזרקור ישירות אל ההווה והעתיד.

רות לא מתווכחת עם המרירות של חמותה, לא מתעמקת בסיבות לתחושות חמותה, ולא מנסה לשכנע אותה שהכל בסדר - היא פשוט עושה. היא שואלת, במעשיה - 'איך זה יהיה המקום שנהיה בו עוד כמה שבועות?'. היא לא מחכה לקסם, היא יוצאת לשדה. היא מזהה את ה'ניתן לעשות' וה'יוצא מן הכלל' - את העובדה שלמרות הכל, הן הגיעו לבית לחם, יש שדה ויש קציר, אלו הכוחות הקיימים במציאות שמהם ניתן לצמוח; "אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים". 

נעמי משנה את שמה ל"מרא" – היא מגדירה את עצמה דרך הבעיה; בטיפול ממוקד פתרון, אנחנו מנסים להפריד את האדם מהבעיה (החצנה) ולמצוא זהות כוחנית יותר – רות, מיד בסמוך, ממשיכה לקרוא לנעמי בשמה המקורי, "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי", וממשיכה להתייחס אליה כחמותה בעלת הפוטנציאל, ולא כאל הטרגדיה שהיא מציגה. לפעמים, הדרך הוא להסיט את המבט מה'מרא' אל ה'רות' – מה"כשלון" אל מה שכן עובד וכן ניתן לעשות, אל הכוחות שנמצאים שם ממש עכשיו, ובקיצור - אל הצעד הקטן הבא. שמא זה גם ביטוי העמוק של 'קציר חטים', פעולה הנראית בעין המתבונן כקטנה, אך בסופה היא זו שממלאת אסמים שלמים ומתחילה את תהליך הצמיחה וההזנה.

"אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'", נעמי היתה בקצה הסקאלה של הריקנות ושמא אף הדכאון; רות לא מנסה להפוך את ה"ריק" ל"מלא" בבת אחת, היא מתחילה לאסוף שיבולים בודדות. גם ספירת העומר שאנו מונים, אחת לאחת, אבן על אבן, ועזיבת מ"ט שערי טומאה, לא בא ב"קסם". 

גם בזוגיות, כשיש "בעיה" או תחושת תקיעות, החסד הגדול ביותר שאנו יכולים לעשות עם הזוגיות שלנו הוא לאו דווקא לנתח את הריב האחרון, אלא לשאול מה הדבר, הקטן ביותר, הראשון, שאנו יכולים לעשות כעת? מילה טובה? מחווה יפה? מגע קל? ועוד. 

בועז, במפגשו עם רות, לא שואל אותה על עברה במואב; הוא מתמקד בכוחות ובמעשים שלה: "הוגד הוגד לי כל אשר עשית" - אף לא מסתפק במחמאה כללית, אלא מחזק את ה"יש", ובכך מאפשר לבנות בית חדש. 

בבחינת מצוה גוררת מצוה, וצעד קטן גורר צעד קטן, נעמי לא נשארת אדישה למעשי רות "וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ.. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן". 

נסיונו וכוחו של SFBT גם מוכיח שאף בהתמודדות עם דיכאון אישי – וכל שכן במצבים קלים או ראשוניים שלו – אינו מחייב בהכרח תהליך ארוך ומייגע, ניתן להשיג שיפור מהיר ויעיל באופן ממוקד; מה הדברים שעושים לי טוב כשאני במצב רוח כזה, ומה מתוכם אוכל לעשות כעת. 

איך אנחנו רוצים שהבית שלנו ייראה בסוף עונת הקציר הזו? יהי רצון שנזכה בחג השבועות הזה לעבור מהגדרות של 'מרא' לחזון של "רות", ונלמד להקשיב לא רק ל""בעיה"", אלא גם לכוחות ולפתרונות שמחכים להתגלות. 

חג שבועות שמח של צמיחה ובניין!