זיכרון טרנסאקטיבי
העצמי הנרטיבי - יום הזיכרון האישי והזוגי
ראש השנה תשפ"ז
בתפילות ראש השנה אנו מכנים אותו 'יום הזיכרון'. לכאורה, המושג "זיכרון" נתפס כמבט לאחור – שליפת נתונים מאובקים, פנקסים ישנים וחשבונות עבר. בברכת "זכרונות" בתפילת מוסף אנו אומרים 'אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֵּץ בָּךְ'. מילים אלו חושפות כי ראש השנה איננו רק יום שבו הקב"ה זוכר אותנו, אלא תביעה עמוקה מהאדם לזכור בעצמו, להתאמץ, להתנער מהשכחה וההרגל, ולהחזיר את תודעתו אל השורש, וכלשון השפת אמת (ר"ה תרס"ב) "צריך לקבל על עצמו בר"ה לזכור את השי"ת תמיד".
הרב חרל"פ זצ"ל מגדיר את סוד הזיכרון של ראש השנה בשני מקומות:
- בספר 'אורי וישעי' (פרק ט"ז) הוא מבאר כי מהותה של הברית אותה אנו מחדשים בראש השנה היא "שתמיד תהיה התייחסותם זה לזה כפי אותה שעה של כריתת הברית" - היכולת להתנער מכל האבק, השחיקה והמשקעים שהצטברו, ולחזור לתום, לחום ולאהבה של ההתחלה.
- בספר 'רזי לי' (עמ' ד-ה) הוא מוסיף כי עיקרו של יום הזיכרון הוא שחרור מכבלי הנפילות והמאסרים המדומים, והרגשה עמוקה כי "אור ה' שרוי עדיין בתוכנו... למרות כל הכישלונות" - הזיכרון של ראש השנה איננו פנקסנות על העבר, אלא הארת הטוב הפנימי והחזרת המציאות הפנימית של האדם אל מעמדה השלם.
תובנות אלו מתלכדות עם ממצאי הפסיכולוגיה ומדעי הקוגניציה; בהם מתגלה בשנים האחרונות, כי הזיכרון איננו פועל כ"מצלמת וידאו" פסיבית, אלא כמנגנון בונה ויוצר מציאות - הפילוסופית מריה שכטמן מאוניברסיטת אוקספורדמציגה את המושג 'העצמי הנרטיבי' - התפיסה לפיה הזהות שלנו, הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות אינם עובדות קבועות מראש, אלא הסיפור שאנו בוחרים לספר לעצמנו מתוך הזכרונות שאנו שולפים ומאירים. אדם שמוצף ברגעי משבר נוטה לשלוף מהזיכרון שוב ושוב את הכשלונות והחולשות, ובכך הוא מחווט את מוחו לייאוש ולתקיעות. לעומת זאת, כאשר אדם עושה פעולה מודעת של "ציד כוחות" – דולה מהעבר זיכרון של התמודדות מוצלחת, רגע של התגברות או נקודת חסד – הזיכרון הזה פועל כמעיין מתגבר - הוא מעצב מחדש את תפיסת המסוגלות שלו בהווה ומעניק לו כוח לברוא את עתידו.
אותו מנגנון בדיוק מתרחש במרחב הזוגי - החוקר דניאל וגנר טבע את המושג "זיכרון טרנסאקטיבי" - מצב שבו בני זוג הופכים למערכת זיכרון שיתופית, מעין מוח משותף שבו כל צד שומר חלקים עבור האחר ומחזיק את סיפור החיים ההדדי, תוך חלוקת תפקידים טבעית המבטאת אמון והישענות הדדית. הפסיכולוג רוברט קראפט מוסיף כי הזיכרון הוא כלי אקטיבי של אהבה; כשאנו זוכרים רגעי צחוק משותפים, כשאנו זוכרים מה משמח את בן הזוג, או כשאנו מתעניינים בערב באירוע מלחיץ שעבר עליו בבוקר – עצם הזיכרון משדר 'את/ה נוכח/ת במחשבותיי' ובונה תחושת ביטחון וערך עמוקה.
הסכנה, כפי שהזהירו החוקרים, היא שהזיכרון עלול להפוך ל"מחסן של טינות" – מנגנון שיפוטי שרושם בקפדנות איפה השני טעה, מתי הוא החסיר ומה הוא לא עשה.
ב"יום הזכרון" אנו עומדים לפני בורא עולם ומבקשים להיזכר לחיים; זוהי כאמור גם קריאה עמוקה כלפי עצמנו - במישור האישי: איזה נרטיב אנו בוחרים להעלות בזיכרון על עצמנו לקראת השנה החדשה? האם אנו שוקעים בכשלונות העבר, או שולפים את רגעי העוצמה והבגרות כדי לבנות קומה חדשה? ובמישור הזוגי - האם הזכרון שלנו משמש ככלי נשק של האשמות, או כמנוע של קרבה שזוכר ומאיר את הטוב, הצחוק והברית המשותפת? כשאנו כותבים בלבנו "ספר זיכרון" מאיר ומחבר – אנו מפסיקים להיות נפעלים על ידי העבר, ומתחילים לברוא, בנפש ובבית, מציאות חדשה של חיים ושלום.
שנה טובה ומתוקה!